“Mise En Abime”;

Steel, Wood, Wood-Stain, Teak oil.

Charcoal and Graphite on Paper, 160X182 cm.

_____________________________________________

“Three Direction of Air”, שלושה כיווני אוויר

תערוכה קבוצתית

ענת קינן, בר דביר-רחמים, נעם ונקרט

התערוכה שלושה כיווני אוויר פורשת בחלל גלריה ארטורה שלושה מהלכים תלויי-מקום, של שלוש אמניות אשר בשנים האחרונות הולכות ומפרידות בין הדימוי הציורי לבין תלייתו המסורתית על קירות חלל התצוגה, כל אחת בדרכה.  כל אחת מהן הגיעה מן הדימויים הדו-ממדיים אל תהליכי יצירה חדשים, המערבים את חלל התצוגה הנתון בעבודה הסופית, ולוקחים בחשבון את נוכחותו הפיזית של קהל הצופים בתערוכה.

העבודות המוצגות בתערוכה נחלקות לשלוש נקודות מוצא, המעוגנות במרכיבים האדריכליים הבסיסיים של כל חלל: רצפה, תקרה וקירות. נדמה, כי שלושת אלו הם בגדר הדרישה המינימלית על מנת שנוכל להתייחס לדבר מה כ”חלל”: אלמנטים התוחמים עבורנו את המרחב, מגדירים עבורנו היכן נמצא הפנים, והיכן החוץ, ומה יש לעשות על מנת לעבור ביניהם.

קונסטרוקציית העץ והברזל של ענת קינן מעוגנת היטב לרצפה. עבודות ההדפס של קינן, אשר מתייחסות לרוב אל אלמנטים ארכיטקטוניים הלקוחים מהחלל בו הן מוצגות, עברו בשנים האחרונות מטמורפוזה פיסולית: קינן בונה פסלים, או אולי מיצבים, אשר מזמינים את הצופים להסתנכרן עמם, להניע אותם או להתנועע איתם ובתוכם. מתוך חווית הבידוד והסגירות שהושתה עלינו במהלך השנה האחרונה, יצרה קינן בגלריה מעין חלל קונכייתי, משובלל, המאפשר לצופים להיכנס אליו בדוחק ולצמצם את עצמם בדרכם אל עבר הצד השני – ובכך הפכה דווקא את המרחב האישי המוגן והנעים למקום שדחיסותו קשה מנשוא. ההליכה הצפופה בתוך הפסל משרטטת על הרצפה תנועה מעגלית, המוכתבת על ידי קימור לוחות העץ הנשזרים זה בזה במרכזו.

מתוך התבוננות בשלושת העבודות של האמניות, ניכר כי שני חוטי שני מחברים בין הדימוי למרחב: נקודות המבט והגוף העצמו. הגוף האנושי חוזר ומופיע בהן באופני ביטוי שונים: מפורק לחלקים, חודר לקירות, מתנועע בתוך. הוא נוכח ונעדר בו-זמנית, מתבלט בחומריות ונבלע במישורי הדימויים, מוזמן להשתתף בהתרחשות המרחבית אך גם מכונן אותה מלכתחילה. ניכר כי הדרך שנעשתה מעולם הדימויים השטוחים אל עובר עולם החומר התלת-ממדי סלולה ממרצפות של מגע, של קירבה, של תנועה ושל לקיחת חלק במתרחש.

ומסתמן שאנו אכן לוקחים חלק: כל אחת מן האמניות ממקמת את עבודתה בחלל באופן שמזמן – שלא לומר מכריח כמעט – את הצופים לבחור את עמדתם המרחבית, להתקרב ולהתרחק, לעלות ולרדת, להיכנס ולצאת. על מנת לחוות את התערוכה במלואה, אנו מוצאים את עצמנו מנווטים את גופינו במסלול המתגבש בין שלושת ממדי המרחב האפשריים עבורנו – הרוחב (או האורך), העומק והגובה – כאשר כל נקודה על גבי מפת הקואורדינטות של הגלריה פותחת בפנינו גילויים אחרים, מחברים שונים של צורה וצבע, זווית אחרת של קרני אור. כל אחת מן העבודות האלו, ובעיקר כולן ביחד, מחברות בין ההוויה הגופנית, האוטוביוגרפית, לבין שאלות אודות מקום ומיקום, בחירה והתבוננות. ואולי זה באמת החיבור ביניהן, המאפשר לנו לשהות לרגע דווקא באוויר שבין כל הכיוונים.

הגר רבן

נובמבר 2020